<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין אבלות ישנה</h1>
<h2>דף יח:</h2>
בפרק בתרא דתעניות (כ"ו א') מתניתין חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב, בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל, בת"ב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר שחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל. חרב הבית בראשונה מנא לן דכתיב בחדש החמישי בשבעה לחודש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנצר מלך בבל, וכתיב בחדש החמישי בעשור לחדש ותניא אי אפשר לומר בשבעה שכבר נאמר בעשרה וא"א לומר בעשרה שכבר נאמר בשבעה, הא כיצד בשבעה בו נכנסו האויבים להיכל ואכלו ושתו וקלקלו בו שביעי ושמיני ותשיעי עד שפנה היום שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב, לעתותי ערב הציתו בו את האור ונשרף עם שקיעת החמה ובעשור לחודש, והיינו דאמר ר' יוחנן אלמלא הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי. ורבנן אתחלתא דפורענותא עיקר. ירושלמי [תענית פ"ד ה"ו] ר' יהושע בן לוי הוה ציים תשיעי ועשירי, ר' לוי הוה ציים תשיעי ועשירי, פי' מנהג חסידות היה להם, וכל המוסיף להתאבל על ירושלים זכות היא לו. בשניה דתניא ר' יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב, אמרו כשחרב הבית בראשונה אותו היום ת"ב היה ומו"ש היה ומוצאי שביעית היה, ומשמרתו של יהויריב היתה והלוים עומדים על דוכנם ואומרים שירה, ומה שירה היו אומרים וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלהינו עד שנכנסו גוים וכבשום וכן שניה. ולא שירה של יום היתה אלא איליא נפלה בפיהם.
תניא (ר"ה י"ח ב') אמר ר"ש ד' דברים היה ר' עקיבא דורש ואיני דורש כמותו ורואה אני את דברי מדבריו, דכתיב כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה וגו', צום הרביעי זה תשעה בתמוז שבו הבקעה העיר שנאמר בחדש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר וכתיב בתריה ותבקע העיר ולמה נקרא שמו רביעי שהוא בחדש הרביעי והוינן בה ממתניתין דקתני בשבעה עשר הבקעה העיר ומפרקינן אמר רבה לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה, דתניא בתשעה לחדש הבקעה העיר בראשונה ובשניה בשבעה עשר בו, צום החמישי זה תשעה באב שבו נשרף בית אלהינו שנאמר ובחדש החמישי בעשור לחודש היא שנת תשע עשרה שנה וגו' ולמה נקרא שמו חמישי שהוא בחדש החמישי, צום השביעי זה שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו, ולמה נכתב כאן ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו, ולמה נקרא שמו שביעי שהוא בחודש השביעי, צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים שנאמר ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בעשירי בעשור לחודש לאמר בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה, ולמה נקרא שמו עשירי שהוא בחודש העשירי, והלא ראוי זה ליכתב בראשונה ולמה נכתב כאן כדי להסדיר חדשים כתקנן, ואני אומר בחמשה בו באתה שמועה לגולה שהוכתה העיר שנאמר ויהי בעשתי עשרה שנה בעשירי בחמשה לחדש לגלותנו בא אלי הפליט מירושלים לאמר הוכתה העיר ושמעו ועשו יום שמועה כיום שריפה, ורואה אני את דברי מדבריו שהוא אומר על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון ואני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, אלא הוא מונה סדר חדשים ואני מונה סדר פורעניות, והלכתא ומנהגא כר' עקיבא, ובתשעה בתמוז אין מתענין אבל בשבעה עשר בו מתענין, דכיון שמתחלה קבלוהו עליהם על שם שבו הבקעה העיר בראשונה ובשניה הובקעה בשבעה עשר בו נהגו להתענות בשבעה עשר דחורבן שני חמיר לן. ומכל מקום צום רביעי הוא לבקיעת העיר ולצרות שהוכפלו בו, ומתניתין דקתני חמשה דברים פורעניות דתעניות קתני, והכי נמי מוכח בפ"ק דמגילה (ה' ב') דשבעה עשר תענית. ומיהו בתשעה בו אין מתענין שלא רצו לגזור עליהם להתענות בתשעה ובשבעה עשר בו, דארבעה צומות קבלו עליהם ואין מטריחין על הצבור יותר מדאי.
קרי להו ששון וקרי להו צום אמר רב פפא בזמן דאיכא שלום עביד ששון בזמן דאיכא שמד עביד צום. והאידנא דליכא שלום וליכא שמד רצו מתענין רצו אין מתענין. אי הכי תשעה באב נמי אלמה תנן על ששה חדשים השלוחין יוצאין על אב מפני התענית, אמר רב פפא שאני תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות, פירוש יש שלום היינו בזמן שבית המקדש קיים יהיו לששון ולשמחה, אין שלום כגון בזמן חורבן ואין שמד במקום ידוע בישראל רצו רוב צבור ונסכמו שלא להתענות אין ב"ד מטריחין עליהם להתענות, לפיכך אין שלוחין יוצאין, רצו רוב צבור להתענות מתענין, ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות בהם וקבלום עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן, וכל שכן בדורות הללו שהרי בעונותינו שרבו יש שמד בישראל ואין שלום, הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים.
ומסתברא דכולהו ארבע צומות תענית צבור הן, ונביאים גזרו אותם וכל חומרי תענית עליהן, מפסיקין בהן מבעוד יום ואסורין ברחיצה ובסיכה ובעילת הסנדל ובתשמיש המטה כת"ב, וקרא מקיש להו לתשעה באב, אלא האידנא כיון דבזמן דליכא שמד בטילין רצו ונהגו להתענות בהן ולא רצו לנהוג בהם בחומרות הללו, אבל מעיקר התקנה ודאי אסורין הן בכולן דלא גרעה גזרת נביאים מגזרת בית דין בתעניות אמצעיות ואחרונות, וכל דתקון נביאים כעין דאורייתא תקון, תשעה באב וד' צומות כיום הכפורים לעינוי, וכן לגבי תענית דמגלה אמרו במדרש תלים וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום וכי אפשר לאדם לעשות כן אלא שהיו מפסיקין מבעוד יום, ובתוספתא אמרו במסכת תענית כל אלו שאמרו אוכלין ושותין מבעוד יום ואסורין במלאכה וברחיצה וכו' מנין שהיום הולך אחר הלילה שנאמר לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי שלשת ימים לילה ויום הא למדנו שאין תענית צבור נקבע על הצבור אלא בהפסקה מבעוד יום, ובחומרין אלו כולן שוין הן לתשעה באב בעינוי. והאי דנקיט בגמרא לאיסור תשעה באב בלחוד משום דשארא ברצו מתענין אוקמינהו ולא מדכרי להו במתני' ולא בגמרא כלל, והיינו דאמרינן במגילה (ה' א') רבי נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב, לומר שעקר שבעה עשר בתמוז משום דאין שלום ואין שמד היה בימיו ומשום הכי רחץ, הא מעיקר דינא אסור הוא ברחיצה למתענין בו. וליכא לפרושי שרחץ והתענה בו, דהא אפילו תשעה באב בקש לעקור. דמיא הא מילתא לההיא דאמרינן בראש השנה (י"ח א') מעשה וגזרו תענית בחנוכה וירד ר' אלעזר ורחץ ור' יהושע וסיפר אמרו להם צאו והתענו על מה שהתעניתם הא למתענין בו מן הדין אסורין ברחיצה כדפרישית, אלא מיהו האידנא פוק חזי מה עמא דבר.
